מהות העירוב
עירוב תחומין:
מדין תורה, אסור לאדם ללכת יותר מאלפיים אמה (כקילומטר אחד) מחוץ לעיר שבה הוא שוהה. הוראה זו באה כדי לשמור על אופיה הרוחני המיוחד של השבת ("אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" - שמות טז כט), וכדי למנוע שמועד קדוש זה יבוזבז על הליכות מיותרות. תחילת תחום שבת לצורך זה היא הבתים האחרונים לכל צד של היישוב. אם חייב אדם ללכת ליישוב אחר, מרוחק יותר מקילומטר, עליו להניח בערב שבת מזון של שתי סעודות במקום מוצנע לפני תום התחום, שאליו מותר לו ללכת בשבת. כך הוא כאילו "קובע" את מקום שבתו בנקודה זו, וכך הוא מערב את התחומים ומאפשר הליכה של קילומטר נוסף ממקום המזון.
עירוב חצרות: (שיתוף מבואות)
המלאכה האחרונה מתוך ל"ט אבות מלאכות, האסורות בשבת, היא הוצאת חפץ מרשות לרשות וטלטולו ארבע אמות ברשות הרבים - שטח פתוח, מפולש מצדדיו, שרוחבו כ- 16 אמה (כ- 10 מטרים). בשכונות חרדיות מסוימות מובילה דרך מרשות זו לסמטה ("מבוי"), כדי לאפשר טלטול של חפצים (שאינם בגדר מוקצה) מבית לבית בתוך החצר או מחצר לחצר במבוי, היו הדיירים עורכים "עירוב חצרות": הניחו דברי מזון בחצר או במבוי, ואלה היו מהוים מזון משותף. כך נעשו החצר או המבוי לרשות משותפת אחת, שהטלטול בה הותר בשבת, שכן כל הדיירים "מעורבים" זה בזה. בעת העירוב אומרים: "בעירוב זה יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס... מבית לחצר... בשבת" ומברכים: "על מצות עירוב".
בימינו נוהגים למתוח חוטים על גבי עמודים מסביב ליישוב שלם, וכך הופך הישוב ליחידה אחת ולרשות משותפת, שהטלטול בה מותר. בחו"ל אין הדבר אפשרי, ולכן מקפידים לא לטלטל דבר מרשות לרשות - אפילו לא את הטלית, ומשאירים אותה בבית הכנסת למשך השבת.